ע"א 5376/11

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לסכסוך נדל"ן בין מינהל מקרקעי ישראל לבין יורשיו של החוכר, רוברט נורדמן. הסכם החכירה המקורי, שנחתם ב-1972, העניק לנורדמן 49 שנות חכירה עם אפשרות לחידוש ל-49 שנים נוספות בתנאים מסוימים. היורשים פנו למינהל מקרקעי ישראל בשנת 2002 בבקשה להאריך את חוזה החכירה, אך המינהל התנה את ההארכה בתוספת סעיף סיום, המאפשר למינהל לסיים את ההסכם מוקדם אם ייעוד הקרקע ישתנה. היורשים הביאו את התביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שפסק לטובתם, וקבע כי הסכם החכירה המקורי עומד בפני עצמו ואינו מחייב את הוספת סעיף הסיום. מינהל מקרקעי ישראל ערער על פסק דין זה, והמקרה הובא בפני בית המשפט העליון. לאחר עיון בערעור, פסק בית המשפט העליון לטובת מינהל מקרקעי ישראל. פסק הדין התבסס על פסק דין קודם בפרשת מהדרין, אשר פירש הסדר חוזי דומה בו היו מעורבים מינהל מקרקעי ישראל וצד נוסף. בית המשפט העליון קבע כי חוזה נורדמן המקורי היה קשור לחוזה המהדרין ולכן יכול היה המינהל להוסיף את סעיף הסיום להסכם החכירה של נורדמן, כפי שהצליח לטעון בפרשת מהדרין. בפסק הדין הודגש כי היורשים לא יכלו לקבל יותר זכויות מאלה שהיו בידי החוכר המקורי, מהדרין. יתר על כן, ההבחנה העובדתית שניסו היורשים, המדגישה את מועד חתימת הסכם נורדמן לאחר החלטת מועצת מקרקעי ישראל, לא נחשבה סיבה מוצדקת להבדיל בין המקרים. בכך הפך בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ונתן תוקף להוספת סעיף הסיום להסכם השכירות המחודש. בקשות שני הצדדים להוצאות נדחו.