עמ"נ 57982-12-20

תקציר

הערעור מתייחס לאמיתות הקשר בין בני זוג בהקשר של בקשות למתן מעמד לבני זוג זרים של אזרחים ישראלים. המערערים, בני זוג נשואים, הגישו בקשה לישיבת קבע עבור בן הזוג הזר, אך בקשתם נדחתה על ידי רשות האוכלוסין וההגירה (הרשות) בנימוק שלא שוכנעה בכנות הקשר ביניהם. הרשות ביססה את החלטתה על ראיון מסכם שבו מצאה סתירות ואי דיוקים בדברי בני הזוג, המעידים על כך שמערכת היחסים ביניהם הייתה נישואי נוחות. בני הזוג ערערו על החלטת הרשות וטענו כי היא אינה מבוססת על תשתית ראייתית מוצקה, במיוחד בהתחשב בכך שבקשותיהם הקודמות התקבלו. עוד נטען כי הרשות לא הציגה את כל הראיות, לרבות שיחת טלפון עם אחותה של האישה, שעליה התבססה לכאורה ההחלטה. עוד טענו בני הזוג כי החלטות הרשות היו רשלניות ביותר, הכילו טעויות ולא התייחסו לראיות שהוגשו לטובתם. בית הדין לעררים אישר את החלטת הרשות, אך בית המשפט לעניינים מנהליים התערב וקבע כי הרשות הפרה את חובת ההגינות בכך שלא ביססה את החלטתה על תשתית עובדתית מספקת. בית המשפט ציין כי הרשות התעלמה מהראיות שהציגו בני הזוג, הסתמכה על מידע לא מהימן ונתנה משקל יתר לאי דיוקים קלים בראיונות. בנוסף, הטעויות הגלויות בהחלטות הרשות שחקו את חזקת נכונותן. בעקבות זאת ביטל בית המשפט את החלטות הרשות ובית הדין לעררים, הורה לרשות להעניק לאישה מעמד של קבע, ופסק לבני הזוג הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪.