ע"א 439/85

תקציר

במקרה זה עסק בית המשפט העליון בתרחיש של הפרת חוזה של בעל קרקע שמכר נכס בתנאי שתסופק חנות חדשה לאחר פינוי הקיים. המוכר לא הצליח לקבל היתר בנייה ולא הקים את המבנה המובטח, מה שהוביל למחלוקות על פיצויים. בתחילה, המוכר שילם פיצוי מוסכם מראש, אך מאוחר יותר נעשה חוזה שני, אשר שינה את החובות הקשורות לתשלומי שכר דירה והלוואות. משפרע המשיב הלוואה מבלי לקבל את החנות החדשה, הוא ביקש המשך פיצוי. בתי המשפט נדרשו להכריע בהערכת הפיצוי המוסכם, תוך התמקדות בשאלה האם יש לשלמו בסכומים נומינליים או משוערים מחדש עקב שינויים בערך הכסף לאורך זמן. בית המשפט העליון קבע כי תביעות פיצויים הקשורות להפרת חוזה נוהגות בדרך כלל על פי נורמות שערוך סטטוטוריות, ואילו תביעות פיצויים המוסכמות בחוזה יכולות לפעול בהתאם לכוונת החוזה. במקרה זה, נוהלי התשלום בעבר הצביעו על כך שהפיצוי נועד בערך נומינלי, למרות האינפלציה. בית המשפט קבע כי יש להעריך מחדש רק את הפיצוי לאחר ההפרה, בהתאם למועדי ההפרה ולא למועד החוזה המקורי. החלטה זו איזנה בין היצמדות לתנאי החוזה תוך הכרה בהשלכות הכספיות של ההפרה. ההחלטה אישרה את החלטות הערכאה הנמוכה יותר, והדגישה כי סעדים חוזיים חיצוניים עדיין זמינים לכיסוי כל נזק שיורי שלא נחזה בפיצוי המוסכם.