ע"פ 10166/09

תקציר

הכרעת הדין נסובה סביב טענתה של המערערת לאי שפיות בשל מחלת נפש, שלטענתה הפכה אותה לבלתי כשירה לעמוד לדין ולא יכלה להימנע מביצוע המעשים בהם הורשעה. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, בהתבסס על הערכות מקיפות של מומחים פסיכיאטריים. בית המשפט העדיף את חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי ד"ר חנין, שאבחן הפרעת אישיות חמורה ולא מחלת נפש פסיכוטית, על פני קביעתו ההפוכה של ד"ר לריה בדבר הפרעה הזויה. נקבע כי המערערת הייתה אחראית למעשיה, הבינה הליכים משפטיים והייתה כשירה לעמוד לדין. יתר על כן, בית המשפט לא מצא ראיות מספיקות לאי שפיות על פי אמות מידה משפטיות, ואף לא ייחס את מעשיו המחמירים של המערער למחשבות זרות או כוזבות מבחינה תרבותית. עדויות בני המשפחה הציגו את המערער כמי שפעל מתוך שליטה ולא מתוך אימפולסיביות. השופטים דנו גם בתפקידן של אמונות דתיות וציינו כי אפילו פרשנויות קיצוניות של פרקטיקה דתית בתוך גבולות תרבותיים אינן מעידות מטבען על אי-שפיות, בעוד שלא היה צורך באשפוזים פסיכיאטריים. למרות טענות חזקות להקלה בשל הפרעת אישיות, הורשע המערער בשורה של עבירות. עם זאת, ננקטה גישה הרמונית בנוגע לגזר דינה. היא נידונה לארבע שנות מאסר, בהתחשב בבריאותה הנפשית, בתנאי הכליאה הקשים שלה ובמאמצי השיקום. בית המשפט הכיר הן בסבלם של הילדים כתוצאה מההתעללות והן ברצונם המפורש לסליחה, והדגיש את האחריות החברתית במניעת משברים משפחתיים בלתי מבוקרים כאלה. ערכאת הערעור אישרה את ההרשעה ואת גזר הדין, ובחרה שלא להתערב בהחלטתו המפורטת של בית המשפט קמא, תוך הדגשת הפיקוח השיפוטי השיטתי והמודעות הקהילתית הרחבה במקרים דומים בעתיד.