עב"ל 1096/02

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סמכותו של המוסד לביטוח לאומי (המכון) לקבוע ולגבות דמי ביטוח מהמבוטחים. החוק קובע כי מבוטח רשאי לערער על גובה הפרמיות לוועדת שומה בתוך 30 יום מיום קבלת ההודעה. המערערים במקרה זה טענו כי היה צריך לתת להם הזדמנות למצות דיון זה בטרם יוגש נגדם כתב אישום. בית המשפט פסק לטובת המערערים, בקובעו כי על המוסד לאפשר להם להופיע בפני ועדת השומה לקביעת גובה דמי הביטוח המגיעים להם. כן הוזכר למוסד חובתו ליידע את המבוטחים על הרחבת דמי הביטוח ועל זכותם לערער לוועדת השומה בתוך חלון הזמן הנקוב של 30 יום. הסיבה לכך היא שדמי ביטוח לאומי הם תשלומי חובה שלעתים קרובות מורכבים, בעוד ידו של המוסד על העליונה כגוף מסחרי גדול בהשוואה למבוטחים בודדים. כמו כן, טענת המכון כי יש להקים ועדת הערכה רק לאחר שקיימת הערכה נדחתה. בית המשפט קבע כי השומה הקיימת כנגד המערער אינה סופית וניתנת לשינוי על ידי ועדת השומה. המכון הונחה להקים ועדת שומה שתדון בערעורו של המערער. משכך, ביטל בית המשפט את חובת המערערת בתשלום הוצאות שהורה בית המשפט המחוזי, ולא נפסקו הוצאות נוספות בערעור. פסק הדין מחזק את חובת המכון לנהוג בתום לב ובשקיפות מוגברת כלפי המבוטחים בכל הנוגע לזכויותיהם וחובותיהם.