בג"צ 1437/02

תקציר

פסק הדין עוסק בחוקיותה של תקנה 29(ב) לתקנות בתי הסוהר, תשל"ח-1978, המאפשרת לרשויות בתי הסוהר למנוע או להפסיק מפגשים בין אסירים לעורכי דינם אם קיים "חשד ממשי" כי הפגישה תאפשר ביצוע עבירה המאיימת על ביטחון הציבור או המדינה. העותרים ערערו על תקנה זו וטענו כי היא פוגעת בזכות היסוד של אסירים להיוועץ בעורכי דינם, המוגנת בדין הישראלי ובחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. התפתחות הרגולציה לאורך זמן משקפת ניסיונות לאזן בין שיקולי אבטחה לבין חיסיון עורך דין-לקוח. בית המשפט ניתח האם התקנה, בהיעדר סמכות חקיקתית מפורשת בחוק העיקרי, תקפה. השופטת נאור טענה כי התקנה משרתת תכלית לגיטימית למנוע ניצול לרעה של פגישות עורך דין-לקוח לצורך פעילות פלילית, וציינה את הפוטנציאל של ביקורת שיפוטית על החלטות לאסור פגישות. השופטת חיות הדגישה כי כל הגבלה על זכות היסוד לייצוג משפטי צריכה להיות מעוגנת היטב בחקיקה ראשית מפורשת ולא בתקנה כללית. השופט ריבלין הסכים והדגיש את הצורך בהסמכה חקיקתית ישירה לפני פגיעה בזכויות אסירים. ברוב קולות קבע בית המשפט כי התקנה אינה תקפה בשל היעדר גיבוי חקיקתי מספק, אך עיכב את ביטולה בתשעה חודשים כדי לאפשר תיקוני חקיקה, מתוך הכרה בצורך להתייחס לסיכונים פוטנציאליים לשלום הציבור בתקופה זו.