ת"א 1122/07

תקציר

התובע והנתבע חלקו על חבות הנתבעת בתשלום דמי פיתוח בגין עבודות בנייה. התובעת, שתבעה תחילה שכר טרחה בגין 100 יחידות דיור, הרחיבה בהמשך את העבודה ל-110 יח"ד אך לא תיקנה את התביעה. התובעת הסכימה עקרונית להמחות את החוב לצד שלישי, חברת התשתית, כדי לקזז אותו כנגד חוב התובעת כלפיהם. עם זאת, הקצאה זו מעולם לא הסתיימה משום שהתובע רצה להסכים תחילה על היקף הקיזוז ואופן הקיזוז, והצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה. לפיכך, החוב מעולם לא נמחק, ועל הנתבע לשלם את דמי הפיתוח. השופטת בחנה את התשלומים שבוצעו וקיבלה את חישובי התובע, ולא מצאה טעויות. עם זאת, השופטת לא קיבלה את תביעת התובעת לריבית חריגה כפי שנקבעה בהסכם הראשוני משום שהתובעת סירבה להכיר בחוב שלה לחברת התשתית, שהוכח בהמשך כמשמעותי. תחת זאת, קבעה השופטת כי על הנתבעת לשלם את יתרת החוב, לרבות הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, אך בניכוי ריביות חריגות. הסכום הכולל שחבה הנתבעת, כולל מע"מ, חושב לחודש מרץ 2007 בסך 3,326,657 ₪. לאחר ניכוי תשלומים שבוצעו, יתרת הסכום הייתה 1,788,712 ש"ח, שישולמו בריבית החל מנובמבר 2009 ועד לקבלת התשלום המלא. כמו כן הורה השופט לנתבע לכסות את שכר טרחת עורך הדין של התובע, בסך 50,000 ₪, והוצאות. הסכום הסופי שחבה הנתבעת לתובע נקבע על סך של 1,165,070 ₪.