ת"א 20070-09-15

תקציר

במקרה משפטי זה, בית המשפט הקפיד לאזן בין הזכויות החוקתיות של חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, שתיהן נגזרות מערכו של כבוד האדם במשפט הישראלי. המקרה עסק בשאלה האם הפרסום על ידי הנתבעים מהווה לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, אשר חייב לקבוע אם הפרסום השפיל, פגע או פגע בתובע. בית המשפט קבע כי המכתבים ששלחו הנתבעים האשימו את התובע בניגודי עניינים ובמעשים פסולים, המובילים ללשון הרע. הנתבעים לא היו זכאים להגנות לפי סעיפים 13(5) ו-13(9) לחוק, שהיו עשויות להגן עליהם אילו הפרסומים היו מותרים או נעשים בהקשר מעין שיפוטי. יתר על כן, הם לא יכלו לבסס הגנה לפי הוראות "אמת דיברתי" או תום לב, שכן הם לא אימתו כראוי את אמיתות האשמותיהם ולא פעלו בתום לב. הפרסום כלל אמירות מטעות, נעדר דיוק עובדתי ונעשה מתוך כוונה לפגוע בה, תוך שלילת הגנות אלה. בעקבות זאת חויבו הנתבעים לפצות את התובעים ב-300,000 ₪ בגין מכתבי לשון הרע ולכסות הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. לא נדרשה התנצלות, שכן התנצלות כפויה נחשבת לבלתי יעילה בהתמודדות עם מטרת החוק להגן על המוניטין. ההחלטה הדגישה את חשיבותם של פרסומים אמיתיים ובעלי כוונות טובות והדגישה את ההשלכות של אי עמידה בדרישות משפטיות אלה.