עש"א 10312-08-17

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת למנגנון הגשת תביעות חוב ולהליך הערעור על החלטות אלו בהליכי פשיטת רגל. קיימות שתי אסכולות בנוגע לחובת הפקדת ערבות להוצאות בערעורים על תביעות חוב. האסכולה הראשונה סבורה כי יש להחיל את הוראות תקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי, המחייבת את המערער להעמיד ערבות להוצאות המשיב. זאת, בהתבסס על הטענה כי הליכי פשיטת הרגל והליך הערעור חולקים קווי דמיון. החלטת הפקיד בתביעות חוב מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ונחשבת לתפקיד שיפוטי. לפיכך, ערעור על החלטות אלה צריך להיות דומה לערעור על פסק דין של בית משפט. מנגד, האסכולה השנייה סבורה כי תקנה 427 אינה צריכה לחול, שכן הליך תביעת החוב והליך הערעור שונים באופן משמעותי מהליכים רגילים בבית המשפט. הפקיד אינו מחויב לקיים את כל כללי הדיון הנהוגים בבית המשפט, והערעור על החלטתו דומה יותר להליך בקשה. יתר על כן, הערעור על החלטת הפקיד נדון לראשונה בבית המשפט, והטלת חובה אוטומטית להפקיד ערבות עלולה לפגוע בזכות הגישה לערכאות. אסכולה זו מעדיפה להשתמש בתקנה 519(א) כבסיס חוקי לדרישת ערבות להבטחת הוצאות, דבר הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט. בית המשפט מצדד באסכולה הראשונה, ומגיע למסקנה כי תקנה 427 חלה וקובע תקדים לפיו ככלל, על המערערים להפקיד ערבות להוצאות בעת ערעור על תביעות חוב. עם זאת, מאחר שמדובר בערעור על החלטה מעין שיפוטית, מפעיל בית המשפט את שיקול דעתו וקובע כי הרשם יכול להעניק פטור או הפחתה מסכום הערבות מטעמי צדק. בית המשפט דוחה גם את הטענה לפטור גורף מערבות במקרים של עובד-מעביד, שכן הליכי פשיטת רגל כרוכים בשיקולים שונים. תחת זאת, בית המשפט מדגיש את הצורך לבחון כל מקרה לגופו ולכבד את עקרון השוויון בין הנושים. כתוצאה מכך, נדרשת המערערת להפקיד ערבות בסך 5,000 ₪ בתוך 30 יום, עם אפשרות להגיש בקשה להפחתה אם מצבה הכלכלי מחייב זאת. הערעור יידחה אם המערער לא ייענה.