עת"מ 23889-12-09

תקציר

העותר מבקש לערער על התנאים שהציבה הוועדה המחוזית לאישור תכנית מבטלת הנוגעת לחלקת קרקע שבבעלותו. התכנית הנדונה, שאושרה בוועדה המקומית בשנת 2000, כללה הוספת יחידת דיור אחת לכל אחת מחלקות העותר, אך לטענת העותר היא אושרה ללא הסכמתו. הוועדה המחוזית אישרה את התכנית המבטלת בשנת 2009, אך התנתה אותה בשלושה תנאים שהעותר אינו מסכים להם. למרות שמצא מכשולים בירוקרטיים מתסכלים, פסק השופט נגד העותר מכמה טעמים. ראשית, אין קשר בין הפעולות הבלתי מורשות של הגורם שיזם את התוכנית לבין ההחלטות המנהליות של הוועדות. שנית, חל שיהוי בלתי סביר של שש שנים בהגשת התכנית המבטלת, שבמהלכן השתנתה מדיניות התכנון תוך פגיעה פוטנציאלית באינטרס הציבורי. שלישית, צמצום מספר יחידות הדיור למגרש אינו בתחום סמכותה של הוועדה המקומית. טענת העותרת כי סעיף 133 לחוק התכנון מקנה לוועדה המקומית סמכות לאשר את התכנית המבטלת מוטעית, שכן סעיף זה חל רק על שינוי או ביטול תכניות מאושרות. גם סעיפים 109(ב) ו-62א(א) לחוק התכנון אינם מסייעים לעניינו של העותר. בנוסף, הודעת הוועדה המחוזית, אותה מפרש העותר כהבטחה מינהלית, קובעת בבירור את ההיפך. לבסוף, התנאים שקבעה הוועדה המחוזית אינם בלתי סבירים, ואין לבית המשפט עילה להתערב בשיקול דעתו. מתוך הזדהות עם העותר אך כבול למשפט המנהלי, דחה השופט את העתירה מבלי לפסוק הוצאות.