ת"א 12329-09-21

תקציר

התובע, שנפגע בתאונת דרכים בשנת 2020, תבע את הנתבעת, מבטחת הרכב שפגע בו, לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. הצדדים הסכימו כי הנתבע אחראי לתאונה אך חלקו על היקף הנזק שנגרם לתובע. הסוגיות העיקריות שעמדו להכרעת בית המשפט היו מידת נכותו הרפואית והתפקודית של התובע, וגובה הפיצוי המגיע לו. השופטת פתחה בהערכת הראיות הרפואיות שהוצגו על ידי מומחים בתחום האורתופדיה, העיניים והפסיכיאטריה שמונו על ידי בית המשפט, וכן את עדויותיהם של התובע ואביו. השופטת קיבלה את חוות דעת המומחים לפיהן לתובע נכות אורתופדית לצמיתות בשיעור של 20.8% ונכות נפשית בשיעור של 2.5%, ואימצה את ממצאיהם לגבי נכותו התפקודית של התובע בשל אמינות עדויותיהם והסתמכותם על מסמכים רפואיים רלוונטיים. לאחר מכן פנה השופט לשאלת הנכות התפקודית וראשי הנזק. התובע טען להפסדי שכר בעבר, אך השופטת פסקה נגדו מחוסר ראיות לכך שהיה מוצא עבודה חלופית בתקופה הרלוונטית. באשר לניכוי כושר ההשתכרות, קיבלה השופטת כי נכותו של התובע עלולה להשפיע על יכולתו לעבוד בעתיד ופסקה לו פיצוי גלובלי בסך 734,317 ₪, בהתחשב בגילו הצעיר בעת התאונה ובשנות העבודה שנותרו. עבור סיוע לזולת, פסקה השופטת לתובע 30,000 ₪, ועבור הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה נפסקו 5,000 ₪. עוד קבעה השופטת כי יש לפצות את התובעת בגין נזק לא ממוני בסך 50,400 ₪. בסך הכל נפסקו לתובע 819,717 ש"ח, בתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור של 15.21% והחזר שכר טרחה. השופט אישר את פרסום פסק הדין, בתנאי שלא יכלול פרטים מזהים של התובע. לשני הצדדים הייתה זכות לערער על ההחלטה בבית המשפט המחוזי מרכז בתוך 60 יום.