ה"פ 9147-04-10

תקציר

המבקשים, שמשכנו את ביתם כבטוחה להלוואה לצד בתם וחתנם, עתרו לבית המשפט בבקשה להצהיר כי אינם חייבים למשיב כל סכום, לעכב את הליכי הפינוי נגדם ולחילופין לאפשר להם לפרוע את חובם בפועל בתוך 90 יום ולהפחית את הוצאות הדיור הזמני. הם טענו כי הם ערבים להלוואה, כי המשיב לא גילה כראוי את תנאי ההלוואה, וכי הסכום שהם חייבים נמוך ממה שנטען על ידי המשיב. המשיב הכחיש טענות אלה וטען כי המבקשים הם חייבים עיקריים, כי חתמו על מספר הסכמי פשרה המכירים בחובם ומוותרים על זכויותיהם לדיור זמני ודיירות מוגנת, וכי המבקשים לא הוטעו. בית המשפט מצא כי הסכמי הפשרה מחייבים ומהווים הודאה בחוב של המבקשים, וכי הם ויתרו על זכויותיהם בנוגע לפינוי ודיור. בנוסף, נקבע כי המבקשים היו חייבים עיקריים והבינו את תנאי ההלוואה, וכי טענת המשיב ביחס לסכום החוב תקפה. משכך, נדחתה התביעה, והמבקשים חויבו בהוצאות המשיב. למרות הסתייגות מסוימת מההתקפות האישיות של בא כוח המשיב על בא כוח המבקשים, קבע בית המשפט כי על המבקשים לשאת בהוצאות המשיב, עם זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום.