רע"א 4397/15

תקציר

בהחלטה הנסקרת דחה בית המשפט את הבקשה לערעור על הטלת ארנונה, המכונה בדרך כלל "ארנונה", על בעלי נכסים ולא על שוכרים. בית המשפט הדגיש כי רשות ערעור נוספת שמורה בדרך כלל למקרים המעוררים עקרונות רחבים או עוולות חמורות פוטנציאליות, שאף אחת מהן אינה חלה במקרה זה. הערעור של המבקש התמקד בחובת תשלום מיסים אלה, בטענה שהם צריכים ליפול על השוכרים המתגוררים בנכס. בהתייחסו לתקדימים משפטיים ולהוראות חקיקה, ציין בית המשפט כי בעוד הן הבעלים והן השוכרים יכולים להיחשב כ"מחזיקים" החייבים במיסים אלה, הפסיקה המבוססת בדרך כלל מטילה אחריות זו על השוכרים בשל זיקתם הקרובה ביותר לנכס. חריג קיים כאשר הסכם השכירות הוא פחות משנה, לפיו המשכיר אחראי. יתר על כן, במקרים של בנייה בלתי חוקית או חלוקת רכוש על ידי משכירים, הדגיש בית המשפט את הצורך להימנע מתגמול עוולות על ידי אכיפת חובות מס באופן סלקטיבי יותר. בפועל, עדיין ריאלי יותר לדרוש מבעלי דירות לשלם מסים מאשר להתעמת עם מחלוקות פוטנציאליות בין שוכרים, במיוחד בנכסים המחולקים באופן לא רשמי. בנוסף, כאשר מתעוררות סתירות בין בעל הנכס בפועל לבין רישומי העירייה, החוק מחייב את המחזיקים היוצאים להודיע לעיריות על תיקון חבויות המס, דבר שלא מומש באופן משביע רצון במקרה זה. כתוצאה מכך, בית המשפט לא מצא סיבה משכנעת לשנות פסקי דין קיימים או להכיר בעיוות דין כלשהו, מה שהוביל לדחיית בקשת הערעור.