בע"מ 4463/11

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך ארוך שנים על בעלות על מבנה בירושלים בין המבקשת לבין שלושת אחיהן (המשיבים 4-2), לאחר מות אביהן (המשיבה 1). הבניין המדובר נבנה על ידי האב ואחד מבניו (המבקש) במסגרת מיזם משותף. לאחר הקמתו נרשם מחצית המבנה על שם האב, והמחצית השנייה נותרה אצל צדדים שלישיים. בתחילת שנות התשעים רכשו המבקש ושניים מאחיו את יתרת הדירות, אשר נרשמו על שם המבקש. המשיבים הגישו תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, בטענה כי העבירו את זכויותיהם בבניין למבקש ללא תמורה, על בסיס הסכמה כי הבניין יהיה שייך לכל האחים במשותף. המבקש הכחיש טענה זו. בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת המשיבים ממספר טעמים, ובהם השתק שיפוטי, חזקת נכונות רישום המקרקעין ומדיניות שיפוטית. לאחר מכן ערער המבקש לבית המשפט המחוזי, שהחזיר את התיק לדיון חוזר בבית המשפט לענייני משפחה. בהמשך פסק בית המשפט לענייני משפחה לטובת המשיבים, קיבל את תביעתם וקבע כי המבקש החזיק חלק מהדירות בבניין בנאמנות עבור אחיו. המבקש ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, שאישר את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. לאחר מכן ביקש המבקש רשות לערער על פסק דין זה לבית המשפט העליון, אך בקשתו נדחתה. שופט בית המשפט העליון הדגיש כי רשות ערעור על פסק דין תינתן רק בנסיבות חריגות, ולא מצא נסיבות כאלה במקרה זה. השופט הסכים עם יישום התקדימים המשפטיים הקיימים וממצאיהם העובדתיים על ידי הערכאות הנמוכות, והדגיש כי הסכסוך כבר נדון בשתי ערכאות שיפוטיות. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחתה, והמבקש חויב בתשלום שכר טרחת עורך הדין של המשיבים.