ע"א 2122/05

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך קרקעות שבו מעורבים ראובן, שמעון ולוי, שכל אחד מהם טוען לבעלות על שליש מהקרקע המדוברת. שמעון תבע את ראובן והשיג פסק דין המכיר בבעלותו של חנן על הקרקע ומורה על הוצאת ידו של ראובן מהחלקה כולה. המשיבים, האב והבן, תובעים אף הם שליש מהמקרקעין ומגישים תביעה נגד המערער, ראובן, בגין החזקתו הבלתי חוקית לכאורה בחלקם. בית משפט קמא פסק לטובת המשיבים, והביא את ראובן לערער. השאלה המרכזית הניצבת בפני בית המשפט היא האם לוי, שלא היה צד לתביעה הקודמת, יכול להסתמך על פסק הדין בו זכה שמעון לפינוי ראובן מהקרקע. על בית המשפט לקבוע אם ניתן להרחיב את עקרון הפעולה בבית המשפט, שחל בדרך כלל רק על צדדים בתביעה, גם למשיבים. מסקנת השופטים היא כי בעוד טענת המשיבים נופלת לקטגוריה "החלשה" ביותר של סטייה מכלל ההדדיות – מניעה פוגענית – והמערער היה נאשם במקרה הקודם, קיימות נסיבות חריגות המצדיקות את החזרת התיק לבית משפט קמא לבירור נוסף. השופט עמית ממליץ על בחינה עניינית של טענת החזקה, תוך התחשבות בתכניות חלוקה קודמות ובשטח הקרקע הכולל של הבעלים הרשומים. חרף קבלת הערעור, לא נפסקו למערער הוצאות בשל טענותיו המעורפלות. השופט סוקול מסכים עם התוצאה אך מדגיש כי ייתכן שהתנאי הרביעי להשתק תאגיד לא יתקיים במקרה זה. השופט ברלינר מסכים עם ההחלטה.