עת"מ 36134-01-11

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת למאות עתירות ובקשות מקלט שהוגשו לאחרונה בישראל, רובן כחסרות תוחלת על ידי המשיב. העתירות דומות במידה רבה זו לזו ומוגשות לעתים קרובות על ידי אותם עורכי דין. ההיבט המשפטי הנדון נוגע להליכי הטיפול בבקשות מקלט ולעמידתם באמנה בדבר מעמדם של פליטים (1951) ובפרוטוקולים שישראל הצטרפה אליהם. השאלה המרכזית היא האם ניתן להחיל רטרואקטיבית את הנוהל החדש, שהוא לכאורה מחמיר ויעיל יותר בטיפול בבקשות, על בקשות שהוגשו לפני מועד יישומו. נקודת מחלוקת נוספת היא דחייה על הסף של בקשות לפי הנוהל החדש לאחר ראיון בסיסי, ללא בדיקה נוספת. השופט מדגיש את הצורך להבחין בין בקשות אמיתיות המבוססות על מצב מסכן חיים לבין בקשות סרק שמטרתן להאריך שהות בישראל מטעמים כלכליים. הם פוסקים כי גם אם מבקש אינו עונה להגדרה של "פליט" על פי האמנה, עדיין אין לגרשו אם נשקפת סכנה לחייו. לפיכך, יש ליתן צו ביניים במקרים בהם נשקפת סכנת חיים לכאורה, ולקבוע דיון בעתירה עצמה. לעומת זאת, בקשות חסרות תוחלת בעליל, כגון בקשות של אנשים שמיצו את שהותם החוקית בישראל או מסתננים, יכולות להידחות על הסף, במיוחד אם אין בהן ראיות לסכנת חיים. במקרה הספציפי הנדון, העותר, אזרח תאילנד, אינו זכאי לצו ביניים או לאף אחת מהבקשות החלופיות שהוגשו, שכן עתירתם אינה ראויה. אשרת העבודה של העותר פגה בשנת 2009, והם הגישו בקשת מקלט רק כמה ימים קודם לכן. בקשת המקלט שלהם נעשתה מסיבות כלכליות בלבד ולא הזכירה איומים כלשהם, בניגוד לטענות שהועלו בעתירה. השופט מציין כי העתירה זהה כמעט לחלוטין לעתירות אחרות שהגיש אותו עורך דין ואין בה כל ראיה עובדתית למצב של סכנת חיים. לפיכך, היא נדחית על הסף, ולא ניתנים צעדי ביניים. החלטה זו, מציינת השופטת, אינה כרוכה בהוצאות אישיות כלשהן לעורך דינו של העותר.