עמ"ש 62688-12-19

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב. פסק הדין המקורי העדיף את המשיב, שתבע את בעלה ואת המערערת על הזכויות בדירת המגורים המשותפת שלהם. המשיב טען לבעלות על מחצית הדירה, למרות שזכויות הקניין היו על שם המערערת בלבד. בית משפט קמא פסק לטובת המשיב, תוך שהוא מציין השקעות משמעותיות בדירה כראיה להסכם שיתוף, למרות שהדירה סווגה כרכוש חיצוני לנישואין – שהושג בירושה ובמתנות במהלך הנישואין. המערערת ערערה על החלטה זו, בטענה כי ההשקעות היו מינימליות ומומנו על ידי אמו של המערער, ולכן אינן מהוות השקעות משותפות. עם זאת, ערכאת הערעור אישרה את פסק דינה של הערכאה הנמוכה יותר, וקבעה כי המשיב עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו בדבר קיומו של הסכם שיתוף. ערכאת הערעור הסכימה עם הערכתו של בית משפט קמא בדבר אופיים המהותי של השיפוצים והקשר הכלכלי לדירה, וקבעה כי הכספים ששימשו לא היו רק מאמו של המערער אלא היו חלק מהנכסים המשותפים של בני הזוג. משך הנישואין הארוך, המגורים המשותפים וניהול הכספים המשותפים תמכו אף הם בטענת המשיב. שופטי הערעור – השופט שוחט, השופט רביד והשופט שילה – הסכימו כולם לדחיית הערעור, תוך הדגשת תוקפו של פסק דינו של בית משפט קמא. המערערת חויבה לשאת בהוצאות המשפט של המשיב, והוחלט לפרסם את פסק הדין בצירוף שמותיהם ופרטיהם המזהים של הצדדים.