ע"פ 98/20

תקציר

בתיק הערעור הנדון, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לדחות את הערעור על גזר הדין. בית המשפט דבק בכלל לפיו ערכאת ערעור לא תתערב בדרך כלל בעונש שהוטל על ידי בית משפט קמא, אלא אם נפל פגם משמעותי או חריגה מהותית ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים. נקבע כי מצבו של המערער אינו מהווה מקרה חריג שכזה. המערער הורשע בהצתה בנסיבות מחמירות, ובפרט ב"הצתה בכוונה לפגוע ברכוש המשמש את הציבור", שהעונש המרבי עליה הוא עשרים שנות מאסר, לעומת חמש עשרה שנות מאסר בעבירה החמורה פחות. בית המשפט ציין כי גזר הדין היה מקל, והתייחס רק לפסיקה הנוגעת לעבירות הצתה חמורות פחות. לפיכך, נדחתה הטענה כי גזר הדין היה חמור מדי. יתר על כן, הובהר כי בחירתו של המערער לנהל משפט – ולא להודות – הייתה זכותו ולא הובילה לעונש חמור יותר; עם זאת, היא גם לא זיכתה אותו בסלחנות המוענקת בדרך כלל למי שמתוודה. זאת ועוד, בעניינו של המערער לא הוצגו נסיבות חריגות שיאפשרו לסטות מהכלל הסטטוטורי לפיו מאסר מותנה הוא מצטבר לעונש העיקרי. לפיכך, הערעור נדחה, וההחלטה התקבלה סופית ביום 11.6.2020.