בג"צ 2385/09

תקציר

בג"ץ דחה את העתירה שבפניו, שביקשה לערער על החלטות בתי הדין הרבניים בעניין חלוקת הזכויות הרכושיות בדירה לאחר סיום הנישואין. העותר לא סיפק כל נימוק שיצדיק את התערבותו של בג"ץ בפסיקות בתי הדין הרבניים, כנדרש בפסיקה קודמת. העתירה התבססה על ארבע טענות עיקריות. ראשית, טען העותר כי בתי הדין הרבניים חרגו מסמכותם בקובעו כי למשיב זכויות חלקיות בדירה, שכן לא היה הסכם כתוב כנדרש בדיני המקרקעין. עם זאת, בית המשפט העליון מצא כי הדירה נרשמה על שם העותר במהלך הנישואין, ולכן חלוקת הזכויות בעת הגירושין לא הייתה תלויה בעסקה לכאורה. שנית, בג"ץ סירב להתערב בקביעות העובדתיות של בתי הדין הרבניים, שכן אין זה מתפקידה של ערכאת ערעור לעשות כן. שלישית, בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות העותר בדבר אי זימון עדים מומחים ואי גילוי הבהרות מסוימות, מה גם שהעותר יכול היה להגיש מסמכים אלה במהלך ההליכים בבית הדין הרבני. לבסוף, דחה בית המשפט את טענת העותרת כי פסקי הדין פוגעים בזכויות הקניין של אמה, וציין כי טענה זו צריכה להיות מועלית על ידי אמה ולא על ידי העותר. כן צוין השיהוי של העותרת בסך של כשנתיים בהגשת העתירה, והבקשה לסעד ביניים על יסוד שיהוי זה נדחתה. העתירה נדחתה מחוסר עילה, והעותר חויב לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ₪.