ע"א 3829/91

תקציר

בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי בעניין הבעלות והניהול של בית שהיה שייך תחילה לסבו של המשיב מס' 1, שהפך בסופו של דבר לבעלים הרשום. הירושה התחלקה בין היורשים, אך אביו של המשיב מס' 1 ניהל את הנכס עקב היעדרותם של היורשים האחרים בחו"ל. הוא קיבל ייפוי כוח עם סמכויות נרחבות לנהל או למכור את הבית. משחלה עברה הניהול למשיב מס' 1, אשר מכר מאוחר יותר את הבית למשיב מס' 2. אלא שהמערער, יורש נוסף, התנגד ודרש לרכוש את הבית בעצמו, דבר שהוביל לביטול ההסכם ולתשלום פיצויים למשיב מס' 2. התיק התמקד בשאלה האם המשיב מס' 1 החזיק בבית כנאמן והאם המכירה תקפה. בית המשפט קבע, כי המשיב מס' 1 אכן היה נאמן, בעל סמכות למכור את הנכס. הוא הבחין בין נאמנות לבין סוכנות, וקבע כי לנאמן יש יותר עצמאות ושיקול דעת בניהול נכסים. למרות התנגדות המערערת לתנאי המכירה, יחסי הנאמנות אפשרו לנאמן להמשיך בעסקה. גם אם הייתה הפרת חובת אמונים, העסקה עם צד שלישי שפעל בתום לב עדיין תעמוד. בית המשפט הדגיש את המבנה המשפטי התומך בנאמנות, לרבות ההסתמכות על פנקסי נכסים, וקבע כי חובות הנאמנות בין המשיב מס' 1 לבין יתר היורשים הן עניינים פנימיים, שאינם נוגעים לזכויות צד שלישי. משכך, נדחה הערעור ונפסקו הוצאות למשיבים 1 ו-2.