ת"א 8200-09-13

תקציר

הדייר, שהיה מוגן והתגורר בדירתו כארבעים שנה, תבע את בעלי הבניין על כך שלא תחזקו אותו ואילצו אותו לעזוב את המקום. בעלי הבניין טענו כי הדייר לא התקשר עימם בחוזה משפטי ולכן אין לו זכות לתבוע דיירות מוגנת או פיצויים. בית המשפט בחן את תוקפו של ההסכם ומצא כי מדובר בהסכם מחייב שנחתם בין הבעלים לבין השוכר. בהסכם נקבע כי הדייר יעזוב זמנית את דירתו עקב הריסה לתקופה של כחצי שנה וכי מעמד הדייר המוגן שלו יישאר. לפיכך, בית המשפט קבע כי ההסכם תקף לתקופה מוגבלת. באשר למעמדו של הדייר, קבע בית המשפט כי תקופת הדיירות המוגנת שלו פקעה עם הריסת הבניין. השוכר לא הוכיח כל נזק גוף או עוגמת נפש שנגרמו עקב מצב הדירה החלופית שסופקה על ידי הבעלים, ולכן תביעותיו לפיצוי בעילות אלה נדחו. השוכר תבע גם פיצוי בגין דיור חלופי או שכירות לכל החיים, אולם בית המשפט קבע כי בשל פקיעת הדיירות המוגנת שלו, הוא אינו זכאי לכל פיצוי כספי מהבעלים. למרות זאת, בית המשפט פסק לדייר 85,000 ₪ כפיצוי, בהתחשב במכלול הנסיבות. סכום זה כלל את הפיצוי ששולם לדיירים אחרים שפינו את הבניין מרצון, בניכוי שווי הדיור החלופי והוצאות המשפט.