ע"א 239/13
פסק-דין עליון
תקציר
מטרת הערעור היא להטיל על נושאי משרה בחברה אחריות אישית בגין רשלנות בחתימת חוזה. המערערת טוענת כי המשיבים התרשלו בשני מובנים: ראשית, תקופת ההודעה המוקדמת הקצרה לביטול החוזה – שישה חודשים – הייתה בלתי סבירה, ושנית, החוזה נעדר זמן התקשרות מינימלי. בית המשפט אינו מוצא כל ראיה לכך שהמשיבים הפרו את חובת הזהירות שלהם; החתימה על ההסכם הייתה סבירה בהתחשב בנסיבות, לרבות משא ומתן וייעוץ מקצועי. זאת ועוד, סעיף הביטול אינו בלתי סביר, כטענת המערערת. בית המשפט מבהיר כי הסעיף אינו מחייב את המערערת לשאת אך ורק בעלויות הפעלת הסניף לאחר הביטול, וניתן היה למצוא פתרונות חלופיים לסטודנטים. גם טענת המערערת לזמן התקשרות מינימלי ארוך יותר לוקה בחסר, שכן אין מדובר בפרקטיקה מקובלת והיה על המערערים להפנות את טענותיהם כלפי האוניברסיטה. מאחר שאין די ראיות לרשלנות המשיבים, אין צורך להוסיף ולבחון יסודות אחרים של רשלנות. בנוסף, הפסדיה של המערערת אינם מיוחסים אך ורק לסעיף הביטול, וניתן היה לפעול למיתון הנזקים. הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות המשיבים. השופט נ' סולברג והשופט ש' ג'ובראן מסכימים עם פסק הדין.
חקיקה מקושרת
ע"א 239/13 מכללת איסט לונדון השלוחה בישראל בע"מ נ' אמיר בירמן, עליון (25.7.2016)
עו"ד, רוצה לקרוא את המסמך המלא?
הצטרפו לקבלת גישה ללא תשלום למאגר המידע, והתנסו במערכת ה-AI המובילה בישראל. LawMate מעניקה פתרון מקצה לקצה לכל סוגי העבודה המשפטית: מחקר מעמיק, ניתוח מידע, ניסוח חוזים, כתבי בי-דין, חוות דעת ועוד – הכל במקום אחד ובתוך שניות.