רע"א 5240/11

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך ניהולי בין חברה לבנק, בנוגע לחוב המצטבר של החברה. מנהל החברה חתם עם הבנק על הסכם ערבות תמידית, המבטיח את כל חובות החברה, וכן מישכן את מקום מגוריו להבטחת החובות האמורים, עד לסכום מסוים. משהחברה לא עמדה בפירעון חובותיה, נקט הבנק בהליכים משפטיים נגד החברה וערביה, לרבות המנהל ואשתו. ניתן פסק דין חלקי נגד אחד הערבים, והושג הסכם פשרה עם המנהל, שהסכים לקחת על עצמו את החוב, שקיבל תוקף כפסק דין. עם זאת, הבנק לא מיצה את ההליכים המשפטיים נגד ערב אחר, אהוד שגיא, בשל טעות מיניסטריאלית, שהביאה להפרת הסכם הפשרה. לאחר מכן הגיש המנהל תביעה לבית משפט השלום בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מהפרת הבנק, אך התביעה נדחתה. המנהל ערער לבית המשפט המחוזי, שקיבל חלקית את הערעור, פסק לטובתו ופסק לו פיצוי בסך 75 אלף שקל וכן שכר טרחת עורך דין בסך 30 אלף שקל. כעת מערער המנהל על החלטה זו לבית המשפט העליון, בטענה כי בעניינו מוצגות שאלות בעלות חשיבות כללית מעבר לאינטרסים של הצדדים, הנוגעות לנזק הפוטנציאלי של לקוח כתוצאה מהפרת התחייבויות של בנק, והפעלת השתק שיפוטי כאשר בנק מעלה טענות עובדתיות חלופיות. עם זאת, שופט בית המשפט העליון מגיע למסקנה כי הערעור אינו מעורר שאלות עקרוניות אלה, שכן הוא מוגבל לנסיבות הספציפיות של המקרה, ולכן דוחה את בקשת רשות הערעור.