דב"ע נג/3 - 91

תקציר

במקרה דנן, נסובה הסוגיה סביב השאלה האם המערערים זכאים לגמלת הבטחת הכנסה לאחר שסירבו לבצע עבודות ייעור שהוטלו עליהם. בשנת 1990, עקב האבטלה הגבוהה ברהט, הפנה שירות התעסוקה כשלושים וחמישה עובדים, ובהם המערערים, לעבודות ייעור בקק"ל. המערערים נדרשו לגזום לפחות חמישים עצים ביום – פחות מעומס העבודה הרגיל. עם זאת, הם הצליחו רק שלושה או ארבעה עצים ביום, כאשר אחד מהם סירב לעבוד לחלוטין. בעקבות זאת הודיעו להם אנשי קק"ל כי ללא מאמץ עבודה הולם לא יקבלו שכר מלא. כאשר נודע ללשכת שירות התעסוקה על סירובם, היא רשמה "סירוב" לפי חוק הבטחת הכנסה ושללה מהם הטבות למשך חודשיים. המערערים טענו כי ניתנו להם מכסות עבודה בלתי סבירות שלא בצדק, אך טענה זו הופרכה בעדות קק"ל. המסגרת הרגולטורית מחייבת כי אדם חייב לעסוק באמת במאמצי עבודה כדי להיות זכאי להטבות. בית משפט קמא אישר את ההחלטה הראשונית, וקבע כי המערערים לא מילאו את חובתם לעבוד, ובכך הצדיק את ה"סירוב" כדין. הערעור נדחה מבלי שנגבו מהמערערים הוצאות משפט בשל אופייה הביטחוני של עתירתם.