דב"ע שם/18 - 4

תקציר

הערעור במקרה זה נסוב סביב תוקפן של תקנות שירותי הכבאות (שכר כבאים), אשר הותקנו על ידי שר הפנים בשנת 1980. תקנות אלה קבעו את שכרם של הכבאים המועסקים ברשויות המקומיות ושיבשו לכאורה את המשא ומתן הקיבוצי בנושא. המערערת העיקרית הייתה ההסתדרות, הסתדרות העובדים הארצית בישראל, שטענה כי התקנות הותקנו למטרות פסולות, וכי הן פוגעות בזכויות יסוד כגון חופש ההתאגדות והזכות למשא ומתן קיבוצי. לאחר ניתוח מפורט של העובדות, הגיע בית המשפט למסקנה כי אף שהתקנות לא הותקנו מתוך מחשבה על התכלית הנכונה ופגעו בזכויות יסוד, ניתן לפרשן באופן שלא יהפוך אותן לבטלות. בית המשפט הדגיש כי חובת ההיוועצות טרם חקיקתם לא קוימה בסטנדרט הנדרש, אך אין בכך כדי לפסול אותם. יתר על כן, בית הדין מצא כי התקנות אינן מונעות עקרונית משא ומתן קיבוצי, וכי התוצאה המעשית של המשא ומתן אינה מובטחת בשום אמצעי. בית המשפט התייחס גם למשפט העבודה הבינלאומי המחייב את ישראל ולהשלכותיו על המקרה, ובסופו של דבר הגיע למסקנה כי יש להחיל את התקנות מיום פרסומן ואילך, ולא רטרואקטיבית. חשוב לציין כי בית המשפט לא הכריז על התקנות כבטלות, אלא נהג באיפוק ופירש אותן באופן ששמר על תוקפן, תוך שמירה על זכויות הכבאים וההסתדרות. לפיכך נדחה הערעור, אך גם התקנות לא זכו ללגיטימציה, ובית המשפט הכריז על השכר הראוי לתקופה הקצרה שבה הוחלו רטרואקטיבית. פסק הדין הדגיש את מורכבות המשפט הבינלאומי, כוונת המחוקק וההשפעות המעשיות של תקנות על משא ומתן קיבוצי.