ע"א 311/66

תקציר

במקרה שעניינו נזקים מתאונת עבודה, הסכימו הצדדים המעורבים כי רופא מסוים יקבע את נכותו של המערער, כאשר הערכת הרופא מחייבת מבחינה משפטית את התביעה. הרופא קבע נכות לצמיתות של 10%. למרות קביעה קודמת של ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי המצביעה על נכות של 30%, דחה בית המשפט את בקשת המערער לערער על כך באמצעות עדות או באמצעות מינוי מומחה רפואי חדש לפי תקנה 172 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963. המערער ערער על החלטה זו, אך בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של הערכאה הנמוכה יותר. בית המשפט העליון הדגיש כי בעוד שחוות דעת מומחה, המוסכמת על הצדדים, אינה מונעת מבית המשפט לקבוע עובדות, היא נותרת תקפה בשל הסכמת הצדדים, אלא אם כן קיימות ראיות לחוסר תום לב או טעות. בית המשפט קבע כי הערכות שונות של אנשי מקצוע רפואיים אחרים בנוגע לחוקי הביטוח הלאומי אינן רלוונטיות לתביעת הנזיקין. המערערת, שידעה על שומת הביטוח הלאומי משנת 1962, בחרה שלא להכניס אותה תחילה לתיק הנזיקין. חוסר שביעות רצונו המאוחר יותר מחוות הדעת המוסכמת לא יכול היה להצדיק את ביטול ההסכמה, במיוחד כאשר התנגד בתחילה לניסיונות של היועץ המשפטי הנגדי לחקור את הפוסק הרפואי. בית המשפט גם החליט שלא למנות מומחה רפואי נוסף רק משום שהמערער לא היה מרוצה מהממצאים הנוכחיים, בנימוק שקבלת אי שביעות רצון כזו עלולה להוביל למחלוקות אינסופיות. עם זאת, המערער הורשה להזמין את הפוסק הרפואי המוסכם לחקירה אם ברצונו להוכיח טעות כלשהי בחוות הדעת. לפיכך נדחה הערעור, והמערערת חויבה בהוצאות המשיב.