ד"מ 3192-10-18

תקציר

התובע, עובד, תבע את מעסיקו לשעבר, הנתבעת, בגין זכאויות שונות הקשורות להעסקתו ולסיום העסקתו. בית המשפט התייחס תחילה לשאלה איזה צו הארכה, אם בכלל, חל על העסקתה של התובעת, אך התובעת לא הוכיחה את תחולתו של צו הארכה ענפי כלשהו. לאחר מכן קבע בית הדין כי מועד סיום העסקתה של התובעת הוא סוף יולי 2018, שכן נטל ההוכחה מוטל על העובד במקרה זה. באשר לשיעור שכרו הנטען של התובע, מצא בית המשפט כי תלושי השכר של הנתבע היו מדויקים וטענת התובע כי שולם לו כסף נוסף מחוץ לתלושים, לא נתמכה בראיות כלשהן. לפיכך, זכויותיה של התובעת יחושבו על פי התעריף השעתי המופיע בתלושים. בית הדין קיבל את טענת התובע כי עבד שעות נוספות ללא רישומים ספציפיים מהנתבעת, שכן הנתבעת לא הציגה דוחות נוכחות כלשהם. עם זאת, בית הדין חישב את גמול השעות הנוספות על סמך קביעתו את השכר הממוצע לשעה המופיע בתלושי השכר. בית המשפט אף הורה לנתבעת להחזיר משכרה של התובעת ניכויים שלא הועברו לקרן כלשהי ולבצע הפקדה רטרואקטיבית לפנסיה של התובעת, במידת האפשר. בית המשפט דחה את תביעת התובעת לפיצוי בגין חופשה שנתית, שכן הנתבעת פיקחה ושילמה את ימי החופשה של התובעת כראוי. באשר לנסיבות פיטוריו של התובע, מצא בית הדין כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח כי פוטר על ידי הנתבעת. תחת זאת, נמצא כי התובע התפטר. למרות זאת, בית הדין פסק לתובע 1,500 ₪ בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקתו על ידי הנתבעת. בית המשפט דחה גם את תביעת התובעת לפיצויים לפי חוק הגנת השכר, שכן תלושי השכר נמצאו מדויקים. בסך הכל חויב הנתבע לשלם לתובע סך של 4,474 ₪, כולל הפרשי ריבית והצמדה, בתוך 30 יום. בנוסף, נדרשה הנתבעת להפקיד 3,155 ₪ לפנסיה של התובע, במידת הצורך. הנתבע יישא גם בהוצאות התובע בסך 3,000 ₪.