רע"א 1056/11

תקציר

פסק הדין המדובר הוא פסק דין בסכסוך הנוגע לבעלות על דירה לאחר גירושין והליכי פשיטת רגל שבאו בעקבותיהם. המבקשת, לאה מושיאשווילי, ובעלה היו בעלי דירה משותפת בקריית אתא, ובמסגרת גירושיהם פנה הבעל לבית המשפט לענייני משפחה בקריות בבקשה לפרק את בעלותם המשותפת. בית המשפט לענייני משפחה אישר את הבקשה ומינה כונס נכסים שינהל את מכירת הדירה. בינתיים פתחה מושיאשווילי בהליכי פשיטת רגל, שהביאו להכרזתה כפושטת רגל. הדבר הוביל לסכסוך בינה לבין נושיה על הבעלות בדירה. בית המשפט המחוזי בחיפה אישר לכונס הנכסים למכור את זכויותיה של מושיאשווילי בדירה, אך היא ערערה על החלטה זו וטענה כי היא דיירת מוגנת לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר וכי יש לבצע את המכירה תוך התחשבות בהמשך אכלוסה. בית המשפט המחוזי דחה את טענתה בקובעו כי סעיף 40א לחוק המקרקעין שולל את תחולת סעיף 33 במקרה זה. לאחר מכן ביקש מושיאשווילי מבית המשפט העליון לאפשר ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. שופט בית המשפט העליון דן בבקשה והסכים עם המשיבים כי חוק הגנת הדייר אינו חל במצב זה. תכליתו העיקרית של סעיף 40א לחוק המקרקעין, הם פסקו, היא להבטיח כי כל אחד מבני הזוג יוכל לדרוש את מכירת דירתו המשותפת כחזקה פנויה, במיוחד בהתחשב בסיבוכים המתעוררים בעת פרידה. העובדה שמושיאשווילי פתחה בהליכי פשיטת רגל לא שינתה את אופיו המקורי של פירוק הרכוש במסגרת גירושיה שלה ושל בעלה. יתר על כן, השופטת הסכימה עם החלטת בית המשפט המחוזי להותיר את בחינת זכאותו של מושיאשווילי לדיור חלופי לבית המשפט לענייני משפחה, וציינה כי יהיה יעיל יותר מבחינה פרוצדורלית אם בית המשפט לפשיטת רגל יטפל בסוגיה זו. כתוצאה מכך, השופט קיבל חלקית את הערעור, ואיפשר לבית המשפט לפשיטת רגל להחליט על הסדר חלופי למושיאשווילי, בעוד ההחלטה להמשיך בכינוס הנכסים ולמכור את הדירה כחזקה פנויה אושרה. שני הצדדים יישאו בהוצאות המשפטיות שלהם.