עמ"נ 6524-12-16

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס למחלוקת על היטל השבחה, שהוא סוג של מס המוטל כאשר קיימת עליית ערך מקרקעין עקב אירועים מסוימים כגון אישור תכנית, הקלות או שימוש חורג. במקרה זה, אירוע המס המדובר היה הקלה. המשיב בחר לפנות לראש מועצת שמאי המקרקעין כדי שיחליט על גובה החיוב, ומשתמע ממנו כי הם אינם חולקים על ההיטל עצמו. קבלה משתמעת זו של החיוב מנעה מהם לטעון מאוחר יותר כי ההיטל לא היה חייב. עם זאת, המשיב טען כי הוועדה המקומית לא פרסמה חריגה מנספח בניה מנחה, שהיה צריך להתפרסם אם היה חל שינוי בתנאים. ועדת הערר פסקה לטובת המשיב בקובעה כי אין חובה לפרסם חריגה מנספח בניה מנחה וכי ללא החלטה לאשר הקלה לא התרחש אירוע מס. פסק הדין דחה את הערעור, והסכים עם החלטת ועדת הערר כי לא התקיים הבסיס החוקי להיטל, שכן לא היו הקלות. השופט התייחס גם לחובות הפרסום השונות בדיני התכנון והבניה, ולפסיקה קודמת בנושא זה, והגיע למסקנה כי גם אם היה צריך להיות פרסום על החריגה, לא היה בכך משום פרסום הקלות. בנוסף, קבעה השופטת כי החריגה מנספח הבנייה המנחה אינה עולה כדי אישור זכויות מותנות, שכן הלכת אליק רון אינה חלה על מקרה זה. לבסוף חויבה הוועדה המקומית לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 25,000 ₪. ההחלטה ניתנה בהעדר הצדדים ביום 22.7.2018.