ת"א 37557-11-19

תקציר

פסק הדין דוחה את תביעתו של התובע, מר צורי רוקח, כנגד הנתבע, גיא עטיה, מכמה טעמים. פסק הדין נסוב סביב אמיתותם של שני מסמכים שהציג רוקח כהוכחה לשותפותו במיזם עסקי עם עטיה ואחרים. המסמך הראשון, הסכם מיום 23 באפריל 2012, שנחתם לכאורה בין עטיה לרוקח, מפרט את תנאי רכישת 20% ממניות עטיה בשותפות עסקית על ידי רוקח. המסמך השני, תעודה מיום 6.5.2012, חתומה כביכול על ידי עטיה, מאשר קבלת סכום כסף מרוקוח. שני המסמכים עומדים במרכז טענתו של רוקח כי הפך לשותף בעסק וזכאי לרווחים ולסעדים כספיים אחרים. בית המשפט מצא כי גרסתו של רוקח לאירועים שהובילו לחתימת ההסכם אינה עקבית ואינה קוהרנטית. היו סתירות בין תצהירו וחקירתו הנגדית של רוקח בהליכים קודמים לבין טענותיו בתיק זה. הצורך לכאורה בהשקעה גדולה של 4 מיליון שקל בעסק זמן קצר לפני פתיחתו לא היה אמין, שכן הרישומים הראו כי העסק כבר קיבל מימון מספיק. טענתו של רוקח כי השקיע סכום זה בשותפות פוגעת באמינות, במיוחד לאור היעדר ראיות לכניסת כספים כאלה לעסק וחלוקת הרווחים הבלתי הגיונית לאחר מכן. בית המשפט גם הטיל ספק בנוכחותם של צדדים אחרים בטקס החתימה לכאורה ובחוסר ההיגיון של פרטים מסוימים בהסכם, לרבות חתימתו באשקלון. יתר על כן, חוות הדעת שהציג רוקח, אף שהעדיפה את אמיתות חתימותיו של עטיה על המסמכים שבמחלוקת, לא הייתה משכנעת. הסתמכותה של המומחית על חתימות מצולמות ברובן ועל מספר מצומצם של חתימות מקוריות שנחתמו באותו תאריך החלישה את מסקנתה. לעומת זאת, חוות הדעת שהציג עטיה הדגישה שינויים בתכונות הכתב המיקרוסקופיות, דבר המצביע על כך שניתן היה לזייף את החתימות. בסופו של דבר, התובע לא עמד בנטל ההוכחה, ובית המשפט דחה את התביעה, והורה לרוקח לכסות את הוצאותיה של עטיה בסך 50,000 ₪. פסק הדין משקף את הספקנות של בית המשפט כלפי עדותו של רוקח ואת חוסר העקביות בנרטיב שלו, כמו גם את חוות הדעת המשכנעת שהציגה ההגנה.