ע"א 3376-11-16

תקציר

מדובר בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום שדחה את תביעת המערער לסעד הצהרתי. המערער התכוון להשכיר נכס לעסק שלו ופנה למשיב לברר את הארנונה. המערערת ובעל הנכס טענו כי נאמר להם שהמס השנתי יעמוד על 22,304 ₪, ומיד חתמו על חוזה השכירות. לאחר מספר חודשים נמסר למערער כי סכום זה אינו נכון ועליו לשלם פי שניים וחצי יותר. המערער טען, כי הודעת המשיב בדבר גובה המסים מהווה חובה שלטונית וכי הוא הסתמך על כך בעת חתימת חוזה השכירות. המשיבה טענה כי בסמכותה לתקן את החלטתה המנהלית וכי הסכום המקורי נבע מטעות. בית משפט קמא מצא כי צודקת המשיבה לחזור בה מהחלטתה וכי המערערת אינה יכולה להסתמך עליה, ודחה את התביעה. המערער ערער על החלטה זו. דעת הרוב של השופטים, השופט י' גריל והשופט ס' ג'יוסי, קבעה כי פסק דינו של בית משפט קמא משביע רצון וכי לא נפלה טעות בתוצאתו. הם הסכימו עם בית משפט קמא כי למשיב הזכות והחובה לתקן את הסיווג המקורי, וכי לא ניתן לחייב את המערערת בסכום הנמוך מהמסים המגיעים כדין. לפיכך, הם החליטו לדחות את הערעור מבלי להורות על הוצאות. השופט ד' פיש הסכים חלקית עם דעת הרוב, אך חלק על המסקנה האופרטיבית. הוא הסכים כי אין להצליח בערעור שכן לא ניתן להיעתר לסעד המבוקש. עם זאת, הוא סבר כי היה מקום לסייע למערער לתקן את תביעתו לשמיעת ההיבטים הנזיקיים של התיק, שכן המשיב לא חלק על מסירת מידע שגוי, והיו לכך השלכות כספיות משמעותיות על המערער. פיש ג' היה מורה להחזיר את התיק לבית משפט קמא כדי לאפשר למערער לתקן את כתבי טענותיו ולתבוע פיצויים.