דב"ע מח/13 - 2

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פרשנותן של משמרות נוספות ושכרן כפי שהותוו בהסכם קיבוצי בין המעסיק המשיב לבין עובדיו, לרבות המערערת. בית הדין מקבל את החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, ודוחה את תביעת המערערת לפיצוי מוגדל בגין עבודה במשמרת שנייה. בית הדין מסכים עם פרשנותו של בית המשפט כי המשמרות הנוספות והתגמול הנלווה להן נגזרים מההסכם הקיבוצי עצמו ואינם מבוססים על חוקים רלוונטיים כלשהם, ובפרט חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951. על פי ההסכם הקיבוצי, עובדים במשמרת שנייה מקבלים תוספת שכר של 30%, ואילו עובדים במשמרת שלישית מקבלים תוספת שכר של 50%. טענת המערערת, כי יש לראות בחוק שעות עבודה ומנוחה חוק מגן והוראותיו צריכות לגבור על ההסכם הקיבוצי, אינה מקובלת על בית המשפט. בית המשפט מדגיש כי הגדרות החוק, לרבות המושג "עבודת לילה", מוגבלות באופן ספציפי לחוק עצמו ואינן חלות על זכויות שנקבעו במשא ומתן קיבוצי. יתר על כן, בית הדין מדגיש כי דיני העבודה בישראל מגדירים לא פעם "לילה" באופן שונה בהתאם לתכליתו ולאופיו של החוק הספציפי. לפיכך, המחוקק מכיר בכך שהמושג "לילה" יכול להשתנות, ויש לקבוע אותו על פי ההקשר. עוד מציין בית המשפט כי חוק שעות עבודה ומנוחה אינו קובע תמורה מיוחדת עבור עבודת לילה כשלעצמה, אלא רק קובע כי משמרת לילה לא תעלה על שבע שעות עבודה. בסופו של דבר, בית הדין קובע כי תנאי ההסכם הקיבוצי ברורים ויש לדבוק בהם, כלומר המערערת אינה זכאית לתוספת של 50% עבור עבודה במשמרת שנייה. הערעור נדחה, והמערערת חויבה לשלם למשיב הוצאות בסך 1,000 ₪ בתוספת מע"מ. לפסק הדין צורפה המלצה למפקח העבודה הראשי לבחון האם סידורי העבודה הנהוגים של המשיבה תואמים את החוק.