ת"א 40525-09-18

תקציר

התובע תובע את הנתבעים לפנותם מדירה הרשומה כשוכרת מזה דורות על שמו ומשועבדת לבנק. הנתבעים הם בעליה הקודמים של הדירה, הטוענים כי התובע רימה אותם וגנב את הדירה. התובע טוען כי רכש את הדירה מהנתבעים בתום לב ותמורת תמורה, ותובע פינוי לאחר שהנתבעים לא הצליחו לפנות את הדירה בעקבות המכירה. הנתבעים טוענים כי הסכם המכר היה למראית עין בלבד ולכן הוא בטל; כי התובעת ידעה או היה עליה לדעת על ההתחייבות שנתן הבן הנתבע לאם הנתבעת לאפשר לה להתגורר בדירה עד סוף ימיה, ולפיכך זכותה גוברת על זכותה של התובעת; וכי גם הבנק, שהמשכנתא שלו נרשמה מאוחר יותר בזמן, ידע או היה עליו לדעת על החיוב כלפי הנתבע, ולכן גם זכותו פסולה. בית המשפט קבע כי הנתבעים לא הוכיחו את טענותיהם. הם לא הוכיחו כי הסכם המכר היה למראית עין, כי התמורה לא שולמה, או כי היא הוחזרה לתובע. הוכח כי התובע שילם תמורה משמעותית, ולא הוכחה גרסת הנתבעים כי מלוא התמורה הוחזרה לתובע. גם הבן הנתבע הפר את חובת תום הלב שלו כלפי התובעת בכך שלא רשם הערת אזהרה בדבר החובה המוטלת על האם הנתבעת, ולכן זכותו של התובע גוברת על החובה כלפי הנתבעת. זכותו של הבנק גוברת גם על החובה כלפי הנתבע, שכן הוא נרשם בתום לב ובערך, והבנק לא ידע ולא היה עליו לדעת על החיוב. טענת הנתבעים כי התובע והבנק התרשלו בכך שלא בדקו את תיק המקרקעין בטאבו או את מעמד החזקה בדירה נדחתה, וממילא לא הוכח הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק. הנתבעים חויבו לפנות את הדירה ולשלם לתובע ולבנק שכר טרחת עורך דין סביר.