ת"א 10536-07-18

תקציר

קביעתו של בית המשפט היא כי סמכות השיפוט המהותית והמקומית של תביעת התובעים נתונה לבית המשפט המחוזי. התביעה, ששורשיה בסכסוך חוזי, מבקשת אכיפת הסכם ופיצוי כספי בגין הפרתו. אופיו של הסכסוך, הנוגע לקרקע שהופקעה, אינו משנה את הסיווג השיפוטי. מבחן הסעד, גישה ישירה ויעילה, מנחה את תהליך קבלת ההחלטות של בית המשפט. על פי מבחן זה, בית המשפט בוחן רק את כתב התביעה של התובע, תוך התעלמות מתגובת הנתבע, ובכך קובע סמכות על סמך הסעד הנתבע. במקרה זה, הסעדים הנתבעים – צו מניעה ופיצויים – מצויים בסמכותו של בית המשפט המחוזי. זאת ועוד, טענת הנתבעים להימנעות או מיצוי התביעה בשל תשלומי עבר וויתור לכאורה מצד התובעים נדחית כעניין של הגנה, ודורשת בירור עובדתי ומשפטי. בית המשפט מדגיש כי התביעה מבוססת על הסכם מחייב, המקים עילות תביעה ויריבות. מחלוקת התובעים, שבמרכזה הסכמה עקרונית, מחייבת שימוע מלא לקביעת העובדות. אין די בהתייחסויות הנתבעים להסדרים קודמים כדי לשלול את טענות התובעת בשלב זה. בסופו של דבר, הבקשה נדחית, והנתבעים נדרשים לכסות את הוצאות התובעים.