ת"א 23725-09-20

תקציר

קביעתו של בית המשפט היא כי מזכר ההבנות בין התובעת לנתבעים אינו הסכם מכר מחייב אלא שלב לא מחייב בהליך המשא ומתן. השופטת הגיעה למסקנה זו תוך פרשנות לשון התזכיר והתנהלות הצדדים לאחריו, וקבעה כי הוא נעדר את הסופיות והספציפיות הנדרשות לחוזה מחייב. יתר על כן, השופט דחה את טענות הנאשמים בדבר מרמה ומרמה, ולא מצא ראיות התומכות בטענות אלה. עם זאת, המרכיב המכריע בפסק הדין הוא קביעתו של השופט כי התזכיר פקע עם חתימת הסכם עוקב, המכונה הסכם נון שופ. בהסכם זה, שנחתם חמישה ימים לאחר זיכרון הדברים, צוין במפורש כי אין מדובר בהסכם מכר אלא רק בזכויות שאינן חנות עד לחתימה על הסכם מכר עתידי. לדברי השופטת, לשונו הברורה של הסכם זה והתנהלות הצדדים מרמזים על כוונתם לבטל את המזכר הקודם. השופטת הדגישה כי הצדדים חופשיים לנהל משא ומתן ולהסכים להתקשר בהסכמים שונים, ובמקרה זה הסכם נון שופ החליף את ההבנה הקודמת. כתוצאה מכך, נדחתה תביעת התובעת לאכיפת התזכיר, והתובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות בסך 35,000 ₪.