ע"א 3765/95

תקציר

במקרה זה התייחס בית המשפט העליון ליחסי הגומלין המורכבים בין חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לבין פקודת הנזיקין הנוגעים לנפגע תאונת דרכים שאיבד את רגלו עקב רשלנות רפואית לכאורה. המשיב מס' 4, גנטוס רג'א, הגיש תביעה לפי חוק הפיצויים נגד המערערים, אשר הגישו הודעת צד ג' נגד הצוות הרפואי והמוסדות, בטענה כי הרשלנות הרפואית תרמה לפגיעה. בית המשפט המחוזי דחה תחילה הודעת צד ג' זו, ובית המשפט העליון אישר את ההחלטה. השאלה המרכזית הייתה האם המערערים יכולים לתבוע השתתפות או שיפוי מהצדדים הרשלניים לכאורה. בית המשפט קבע כי זכות ההשתתפות נגזרת מעקרונות כלליים כגון מניעת עשיית עושר ולא במשפט, ואינה תלויה ככלל בזכויותיו הספציפיות של הנפגע לפי חוק הפיצויים. עם זאת, מאחר שחוק הפיצויים קובע עילת תביעה ייחודית המחריגה את הוראות פקודת הנזיקין, המערערים לא יכלו לתבוע השתתפות בגין רשלנות רפואית, שהנפגע עצמו לא יכול היה לתבוע לפי פקודת הנזיקין בשל בלעדיותו של חוק הפיצויים. בפסק הדין הודגש כי מטרתו החקיקתית של חוק הפיצויים הייתה לפשט ולזרז את מתן הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים באמצעות יצירת מערכת סגורה העוקפת את המורכבות והעיכובים האופייניים לתביעות נזיקין המבוססות על רשלנות. לפיכך, כוונת החוק למנוע התדיינות משפטית נרחבת ודיון ברשלנות מנעה מהמערערים לפנות לרשלנות רפואית נטענת באמצעות תביעות השתתפות. בית המשפט אישר כי הוראות חוק הפיצויים יוצרות חסם מהותי, ולא פרוצדורלי גרידא, להגשת תביעות מסוג זה, תוך שמירה על הבלעדיות והיעילות שאליהן מתכוונת המסגרת החקיקתית.