ה"פ 18530-02-10

תקציר

המשיב טוען כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב הליכי הפינוי, שכן סמכות השיהוי נתונה לבית משפט השלום בו נשמעות התביעות, ולא לבית המשפט הנוכחי. בנוסף, הבקשה נעדרת כל שחר: המבקשים מסרבים להסדיר את זכויותיהם בקרקע ולהשתמש בה מבלי לשלם לעירייה דבר, דבר המהווה עשיית עושר ולא במשפט. הסדר הביניים המוצע הוא סביר, ועל המבקשים לחתום עליו במקום לנסות לכפות את תנאיהם הבלתי סבירים. עוד טוענת המשיבה כי הבקשה תפגע בה קשות, שכן יהיה עליה לחדש את הליכי הפינוי אם תביעת המבקשים תידחה בסופו של דבר. עם זאת, לבית המשפט סמכות לדון בבקשה בהסכמת שני הצדדים. לגופו של עניין, לבית המשפט שיקול דעת להורות על עיכוב הליכים אם קיים תיק תלוי ועומד. בעוד עילות התביעה בתביעות התביעה והפינוי הנוכחיות שונות, השאלה המהותית זהה בשתיהן. לפיכך, המשך התביעה הנוכחית עשוי להבהיר או לצמצם את המחלוקת בתביעות הפינוי, דבר המצביע על כך שהשהייה עשויה להיות מוצדקת. עם זאת, מתן אפשרות למבקשים להשתמש בקרקע מבלי לשלם דמי שכירות לתקופה בלתי ידועה אינו סביר, מה גם שרוב החוכרים האחרים הסכימו להסדר ביניים עם העירייה. טענת המבקשים כי הם מוכנים להסכים להסדר ביניים לוקה בחוסר אמינות, שכן הם מסרבים לקבל את הצעתה הסבירה של העירייה ובמקום זאת כופים הסדר משלהם. זאת ועוד, בית המשפט אינו יכול לכפות על המבקשים הסכמה להסדרים כלשהם, והשהיית הליכי הפינוי ללא קשר חוזי מוסדר תהיה פסולה ותפגע בעקרון השוויון. טענת המבקשים כי אי מתן השהייה יאלץ אותם לשלם שכר טרחה גבוה שידם אינה משכנעת, שכן ההחלטה צריכה להתבסס על ראיות ועל הדין ולא על יכולת לשלם. מאזן הנוחות נוטה גם לטובת המשיב, שייגרם לו נזק כספי משמעותי אם התביעה תידחה לאחר שנים של הליכי פינוי שהתעכבו. לעומת זאת, המבקשים לא ייפגעו שכן העירייה יכולה להחזיר כל תשלום יתר. לפיכך, נוכח כספי הציבור המעורבים בכך והפגיעה הפוטנציאלית במשיב, אין מקום להקפאת הליכי הפינוי עד להסכמה בין הצדדים על תנאי חידוש חוזה השכירות לתקופת הביניים. משכך, בקשת השהייה נדחית, והמבקשים נדרשים לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין.