תפ"ח 150/09

תקציר

הכרעת הדין דנה בבקשה להפריד בין שני הנאשמים, רוזנשטיין ווברמן, שנשפטו יחד על שורה של עבירות, בהן רצח והריגה. רוזנשטיין טען כי כתב האישום הראשוני נקב בשמו של ווברמן, והכללתו בכתב האישום מאוחר יותר ללא כל ראיה חדשה יצרה סיכון לדעה קדומה, שכן רוב הראיות נגדו היו עדות שמיעה בלתי קבילה. הוא הזכיר מקרה קודם, "פרידן", שבו משפט משותף נקבע כבלתי הוגן בשל חשיפת השופט לכמות גדולה של ראיות בלתי קבילות נגד אחד הנאשמים. עם זאת, בית המשפט דחה את בקשתו של רוזנשטיין, תוך שהוא מצטט את פרשת אבוטבול שקבע כי עדותו של עד יחיד, אף שהיא עדות שמיעה, אינה מהווה מסה קריטית המצדיקה את הפרדת המשפטים, מה גם שהיו ראיות אחרות נגד רוזנשטיין. בית המשפט הדגיש כי בניגוד לפרשת פרידן, ש' לא היה מקורב לרוזנשטיין ולא השתתף בהגנה משותפת, מה שהפחית את הסיכון למשפט לא הוגן. בנוסף, השופטת ציינה כי הראיות שהוצגו אינן מוסכמות חוזית כבלתי קבילות, כמו במקרה של פרידן, אלא הן בעיקר עדות שמיעה, ששופט מקצועי יכול לטפל בהן ללא משוא פנים. לפיכך, הבקשה להפריד בין הנאשמים נדחתה, והמשפט יימשך כאשר שני הנאשמים יועמדו לדין יחד.