ת"א 7236/03

תקציר

התובעים, בעלי זכויות מורשות בקרקע מס' 50 במושב הודיה משנת 1958, ערערו על החכרת חלק מאדמתם על ידי מינהל מקרקעי ישראל (הנתבעת מס' 1) למקורות (הנתבעת מס' 3) ללא ידיעתם. חוזה החכירה האמור הביא להקטנת שטח חלקת התובעים ללא הודעה מוקדמת, וכן לחסימת גישתם לכביש. התובעים טענו כי מעשה זה מפלה אותם לרעה בעלי קרקעות אחרים ודרשו להשיב להם את הקרקע שהוקצתה. כמו כן ביקשו לרשום זכות שימוש ומעבר ברצועת כביש המפרידה בין נחלה 50 לנחלה 51, שנחסמה על ידי הנתבעים. בית המשפט מצא כי התובעים אכן החזיקו ועיבדו את הקרקע שבמחלוקת במשך שנים רבות, וחלקות שכניהם הורחבו עד לכביש בשנת 1972. בית המשפט קיבל את הטענה כי התובעים לא היו מודעים להחכרת הקרקע למקורות וכי הנתבעים טעו בכך שלא הוציאו את ידי התובעים מהמקרקעין בטרם אפשרו את הבנייה. עם זאת, צוין גם כי התובעים יכלו להבהיר את המצב מוקדם יותר. מאחר שהתובעים לא הצליחו להוכיח זכויות משפטיות כלשהן בשטח שבמחלוקת ובהתחשב בכך שמתקן התפלה עומד עליו כיום, בית המשפט לא הורה על השבת המצב הקודם. תחת זאת, היא הוציאה צו הצהרתי המורה למינהל מקרקעי ישראל ולאגודה החקלאית השיתופית (הנתבעת מס' 2) לשקול הקצאת קרקע חלופית לתובעים. בית המשפט אף אישר לתובעים לפצל את הסעדים המבוקשים, ואפשר להם לתבוע פיצויים ולרשום זכויות קדימה כנגד שלושת הנתבעים, שהיו אחראים גם לאי הרחקת התובעים מהאזור כדין. הסעדים האופרטיביים נדחו, אך ניתן פסק דין הצהרתי, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו.