ע"א 216/66

תקציר

המשיב פנה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בבקשה להעריך את הפיצויים המגיעים לו מעיריית המערערת, בגין הפקעת חלקת קרקע לצרכי ציבור על ידי האחרונה, לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), תש"ג-1943. המערערת טענה כי תביעת המשיב חלה עליה התיישנות ועל כן דינה להידחות. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו והמערער ערער על החלטה זו. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט העליון הייתה האם התביעה לקביעת פיצויים בהליכי הפקעה כפופה להתיישנות. נשיאת בית המשפט קבעה, כי מוסד ההפקעה הוא מוסד משפטי ייחודי, העומד בפני עצמו וכולל כאחד ממאפייניו העיקריים את זכותו של בעל הנכס המופקע לקבלת פיצויים הולמים. זכות זו נתפסה בכל שיטות המשפט כהכרחית שאינה תלויה בהפעלת סמכות ההפקעה. בשל אופיו המיוחד של מוסד זה והחשיבות הרבה המיוחסת לזכות לפיצויים, נקבע כי התביעה לקביעת פיצויים בהליכי הפקעה אינה כפופה לתקופת ההתיישנות הכללית לגבי תביעות חוב, כאמור במג'לה העות'מאנית. זאת ועוד, מאחר שהמחוקק המנדטורי לא קבע תקופת התיישנות מיוחדת לגבי תביעות מסוג זה, וכדי להגן על זכותו של בעל הנכס, נקבע כי לא חלה עליהן תקופת התיישנות טרם חקיקת חוק ההתיישנות בשנת 1978. לבסוף, מאחר שהחוק האחרון לא התכוון להגביל את המועד להגשת תביעה שעילה התעוררה לפני תחילתה, ולאור הוראות המעבר הקבועות בו, נקבע כי תקופת ההתיישנות החדשה אינה חלה גם על תביעת המשיב. לפיכך, הערעור נדחה.