בע"מ 8063/14

תקציר

התיק סובב סביב הסכם ממון שנרקם בין בני זוג מתגרשים במסגרת הליך בוררות. השאלה העקרונית שהוצגה הייתה האם לבורר יש סמכות לאשר הסכם כזה ולהעניק לו תוקף של פסק בוררות. בית המשפט קבע כי למרות הסמכויות הנרחבות המוקנות לבורר במקרה זה, אישור הסכם ממון בין בני זוג מחייב בית משפט לענייני משפחה או בית דין דתי, כאמור בחוק יחסי ממון. הסיבה לכך היא שהסכמים כאלה חושבים קדימה ויש להם השלכות משמעותיות על בני הזוג. מכאן, שהבורר, גם בהסכמת הצדדים, אינו יכול לאשר הסכם ממון ולהעניק לו מעמד של פסק בוררות. בית המשפט הדגיש כי הסכמי ממון, על פי חוק, חייבים להיות מאושרים על ידי בית המשפט המתאים כתנאי לתוקפם, ולא ניתן לעקוף דרישה זו על ידי הצגתם כפסקי בוררות. במקרה ספציפי זה, מאחר והסכם הממון מעולם לא אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הדתי, הוא נחשב חסר תוקף. כמו כן, בית המשפט הדגיש כי הדין הישראלי מבחין בין הסכמי ממון לבין הסכמים רגילים בין בני זוג, כאשר הסכמי ממון טעונים אישור בית המשפט לצורך תוקפם. במקרה זה, הסכם הפשרה היווה הסכם ממון, מה שתומך עוד יותר בהחלטה לבטל את פסקי הדין של הערכאה הנמוכה יותר ולהכריז על ההסכם כחסר תוקף מחוסר אישור של בית המשפט המתאים. השופט דנציגר הגיע למסקנה כי על המשיב לשאת בהוצאותיו של המבקש, וקבע את הסכום על 15,000 ₪.