ע"ב 300164/99

תקציר

התובעות, עובדות שירותי בריאות כללית, פרשו מוקדם במסגרת תוכנית הבראה. התוכנית כללה תנאים מועדפים כגון בונוסים לפרישה מוקדמת, פיצויי פיטורים מוגדלים וחודשי הסתגלות. עם זאת, הסכמי הפרישה קבעו כי זכאותם של התובעים לפנסיה מוקדמת מכללית תיפסק בהגיעם לגיל 60, ואילו גברים ימשיכו לקבל פנסיה עד גיל 65. התובעים טענו כי סעיף זה מפלה ומבוטל. בית הדין האזורי לעבודה ובית הדין הארצי דחו את התביעה, אך בג"ץ פסק לטובת התובעים בשנת 2002. בעקבות פסיקת בג"ץ חזר התיק לבית הדין האזורי לעבודה כדי שיקבע האם התובעים זכאים לפיצוי ובאיזה שיעור. בית הדין לעבודה בחן את טענות הצדדים ושקל אותן. נמצא כי זכות התביעה קמה בעת חתימת הסכם הפרישה, ולכן תביעות שהוגשו לאחר שבע שנים מחתימת ההסכם התיישנו. בית המשפט דחה גם את טענות השיהוי והשיהוי. בשאלת עילת התביעה, קבע בית המשפט כי תוכנית הפרישה מפלה וכי לעובדים שפרשו לפני גיל 57 וקיבלו פנסיה במשך שמונה שנים אין עילת תביעה, שכן הם מיצו את כל הזכויות האפשריות על פי התוכנית. בית המשפט פירט את נסיבות פרישתו של כל אחד מהתובעים ומצא כי רובם לא עשו בחירה מודעת לפרוש בגיל 60. באשר להסדר הראוי, קבע בית המשפט כי על התובעים לקבל פיצוי שיעמיד אותם במצב בו היו נמצאים אלמלא הסעיף המפלה. בית המשפט גם שקל ודחה טענות קיזוז שונות של הנתבעת. בנוסף, קבע בית המשפט כי התנהלות התובעים לא נעשתה בחוסר תום לב וכי השיקולים הכלכליים אינם מצדיקים הפחתת סכום הפיצוי. בית המשפט מנה את התובעים הזכאים לפיצויים ואת אלה שתביעותיהם התיישנו או נדחו מסיבות אחרות. כמו כן התוו את העקרונות לחישוב הפיצוי המגיע לכל אחד מהתובעים המוצלחים. פסק הדין כלל פסיקת הוצאות משפט לתובעים. הדיון בתביעה לא הסתיים, שכן נותר לבחון את ההיבט הכלכלי של פסק הדין. בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לכל תובע מוצלח הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין וחייב את הצדדים להסכים על אקטואר שיקבע את הפרטים הכספיים של פסק הדין.