ע"א 214/89

תקציר

במקרה דנן, בחן בית המשפט העליון את האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, במיוחד בהקשר של דיני לשון הרע. המערער, סופר במקצועו, ביקש לפרסם ספר אודות המשיב מס' 1, איש ציבור בולט, ערב בחירות. מחשש לאפשרות של לשון הרע, הצליח המשיב מס' 1 להשיג מבית המשפט המחוזי צו מניעה זמני למניעת פרסום הספר. בית המשפט דרש להעביר את הספר לעיון, אך המערער סירב, תוך שהוא מסתמך על עקרונות של חופש הביטוי וטוען כי דרישה כזו כמוה כצנזורה. בית המשפט העליון הפך את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, והדגיש את חשיבותו של חופש הביטוי, במיוחד בנושאים בעלי עניין לציבור ועובדי ציבור. בית המשפט הכיר באיזון העדין הנדרש בין הגנה על שמו הטוב של אדם לבין שמירה על הזכות לחופש הביטוי, וציין כי על אנשי ציבור לקבל מידה רבה יותר של ביקורת. נפסק כי אין ליתן צו מניעה זמני אלא אם ברור כי לנאשם אין הגנה של ממש, כדי למנוע הגבלה מוקדמת על הדיבור. בית המשפט מתח ביקורת על הדרישה לבדיקה מוקדמת של הפרסום ואישר את העיקרון לפיו אנשים יוכלו לפרסם בחופשיות, ולשאת באחריות לאחר מכן אם יפרו את דיני לשון הרע. בכך ביטל בית המשפט את צו המניעה הארעי ואת פסקי הדין שבאו בעקבותיו שחייבו את גילוי הספר, ובכך חיזק את קדימות חופש הביטוי על פני פעולות מנע במקרים כאלה. פסק הדין מדגיש את החשיבות של שמירה על חופש הביטוי תוך הבטחת צדק מהיר בתביעות לשון הרע כדי לטפל בתלונות לגיטימיות.