ע"א 139/76

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על חכירת מבנה המיועד לניהול בית ספר. המשכיר, לוי, והשוכר, טכניקון, חתמו על הסכם שכירות לשמונה שנים, אך הוא לא נרשם בספרי העיזבון ולכן הוא אינו תקף. בעקבות חילוקי דעות תבע לוי את טכניקון וגורמים נוספים הקשורים אליה לקבלת פיצוי הולם בגין השימוש ברכושו. בית המשפט המחוזי פסק לטובתו של לוי, אך שני הצדדים ערערו. בית המשפט העליון דחה את שני הערעורים, ואישר את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי על טכניקון לשלם ללוי פיצוי שנתי סביר של 14,000 ליי עבור חמש השנים שבהן החזיקו בנכס, בניכוי ניכויים בסך כולל של 37,500 ליי. סכום זה לא הוצמד למדד יוקר המחיה, כפי שביקש לוי, שכן בית המשפט מצא כי התנהלותו בנוגע לפסול חוזה השכירות וניסיונו לעקוף את חוקי הגנת הדייר הופכים אותו לבלתי כשיר להצמדה. בית המשפט העליון דחה גם את הערעורים הנגדיים של נאשמים אחרים שהיו מורים בבית הספר, ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי שלא לפסוק להם הוצאות. בפסק הדין הודגש כי הפיצוי הסביר המגיע ללוי שווה ערך למה שיכול היה להיות מוסכם על שני הצדדים במשא ומתן חופשי, וכי ההוראות המגבילות את דמי השכירות בדיני הגנת הדייר אינן חלות במקרה זה משום שהנכס שימש שלא למגורים. ככלל, הערעורים נדחו וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו.