ד"מ 16967-12-14

תקציר

המחלוקת העיקרית בפסק דין זה נסובה סביב תחולתם של צווי הרחבה בענפי התחבורה והבנייה על עובד שעבד כנהג מערבל בטון. העובד טען כי יש להחיל את צו ההרחבה בענף התחבורה, ואילו המעסיק נקט בעמדה כי צו ההרחבה בענף הבנייה מתאים יותר. בית הדין פסק לטובת העובד, וקבע כי צו ההרחבה בענף התחבורה אכן חל על העסקתו של העובד. זאת, בעיקר בשל עיסוקו העיקרי של המעביד בהובלת בטון, דבר שחיזק את התפיסה כי המפעל הוא אכן מפעל תחבורתי כהגדרתו בצו ההרחבה. כתוצאה מכך, חויב המעסיק לבצע הפרשות מסוימות ולמסור הודעות כאמור בצו הרחבת ענף ההובלה. כמו כן, חויב המעסיק לפצות את העובד בגין אי קבלת הודעה בכתב על תנאי העסקתו ובגין הפרת חוק הגנת השכר בגין תלושי שכר חסרים וחסרים. עם זאת, תביעת הנזיקין של המעסיק נגד העובד בגין גרימת נזק רשלני לכאורה למשאית נדחתה מחוסר ראיות מספיקות. ככלל, תביעות העובד התקבלו ברובן, והמעסיק חויב לשלם לעובד פיצויים שונים, כאשר הסכום הכולל יחושב, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית שנצברו ממועד פסק הדין. בנוסף, חויב המעסיק בכיסוי שכר טרחת עורך הדין של העובד, שנקבע על 4,000 ₪. פסק הדין העניק רשות ערעור על ההחלטה רק באישור מראש של בית הדין הארצי לעבודה.