עס"ק 1005/00

תקציר

המקרה המדובר הוא סכסוך בין עיתונאי, יצחק לוינסון, לבין מעסיקתו, סוכנות הידיעות עתים. לוינסון פוטר על ידי עתים, מה שהוביל לתביעה ולצו מניעה זמני המונע את פיטוריו עד ליישוב הסכסוך. למרות הצו, פיטרה עתים את לוינסון בפעם השנייה, מה שהוגדר על ידי בית המשפט המחוזי כביזיון בית המשפט. בית הדין האזורי פסק לטובת לוינסון, וקבע שפיטוריו אינם חוקיים, והורה לאצים לקיים את ההסכם הקיבוצי. בית הדין קבע כי נימוקי הפיטורים שניתנו על ידי עתים אינם תקפים, והמניע האמיתי מאחורי הפיטורים היה להימנע מתשלום שכר גבוה לעיתונאי ותיק. בנוסף, בית הדין הגיע למסקנה כי עתים פעלה בחוסר תום לב ולא הצליחה להוכיח את הרשלנות המקצועית ועבירות המשמעת לכאורה שביצע לוינסון. הטענה המרכזית שהציגה עתים בפני בית הדין הייתה כי פסק הדין המחוזי פגע קשות ביחסי העבודה בין העיתונים לעיתונאים ופגע באמון ובחופש העיתונות. עתים ערערה גם על קיומו של הסכם קיבוצי תקף בין הצדדים. עם זאת, בית הדין מצא כי קיים הסכם קיבוצי וכי הוא הופר על ידי עתים. פסק הדין הדגיש את חובת ההיוועצות עם ועדי העובדים ואת עקרון תום הלב ביחסי עבודה קיבוציים. בית הדין אישר את החלטת בית הדין האזורי כי פיטוריו של לוינסון היו שלא כדין והורה לאצים לשלם לו את שכרו המגיע לו ואת הוצאותיו. הערעור שהגישה עתים נדחה, והחברה חויבה לשלם ללוינסון 5,000 שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.