תפ"ח 1002/08

תקציר

כתב האישום מייחס לנאשם עבירת אינוס, שהתרחשה לכאורה ביום 19.10.07, עת יצאו הנאשם והמתלוננת יחד עם חברים נוספים למועדון. על פי כתב האישום, הנאשם אנס את המתלוננת פעמיים: תחילה מאחורי המועדון, ולאחר מכן שוב בסמוך ליער לאחר שעזב את המועדון. התביעה ביססה את טענותיה בעיקר על עדותה של המתלוננת, אליה נוספו ראיות מאששות מעדויות מצבה הנפשי של המתלוננת זמן קצר לאחר האירוע, עדויות חבריה של המתלוננת להם תיארה את האירוע למחרת, עדות אמה, חוות דעת רפואית בדבר נזק גופני לגופה של המתלוננת, ועדויות המתארות את מצבו הנפשי של הנאשם ואת דבריו. עם זאת, השופט מצא סתירות וסתירות רבות בעדותה של המתלוננת, בעיקר בכל הנוגע להתנהגותה במהלך מעשי האונס הנטענים, שהצביעו על הסכמה ולא על היעדרה. כך למשל, המתלוננת הודתה בחקירה הנגדית כי לא אמרה במפורש לנאשם להפסיק או כי אינה מעוניינת במגע מיני כלשהו עמו, דבר שאינו מתיישב עם טענתה לאי הסכמה. השופט ניתח גם את הראיות התומכות שהציגה התביעה ומצא אותן לא משכנעות. דבריהם של הנאשם ואביו לא נחשבו להודאות והוסברו באופן סביר על ידי הנאשם. חוות הדעת הרפואית לא תמכה בגרסתה של המתלוננת, וניתן לייחס את מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר האירוע לסיבות נוספות מלבד האונס לכאורה. לפיכך, השופט הגיע למסקנה כי קיים ספק סביר באשמתו של הנאשם וזיכה אותו מאשמת האונס.