ע"פ 6693-10-10

תקציר

המשיב טען כי אין לסטות מהרציונל של קביעת מבחן אובייקטיבי לאיומים, ובית המשפט הסכים לכך. השופט בתיק זה, השופט גולדברג, קבע תקדים לפיו רגישותו של מקבל האיום אינה גורם מכריע בשאלה אם הוא מהווה איום אם לאו. זאת, בהתאם לפסיקה קודמת בנושא, בה נקבע כי איום הוא דבר אובייקטיבי. הנאשמים בתיק זה טענו כי דבריהם היו אזהרה לגיטימית, אך בוטות הדברים הבהירה כי לא כך הדבר. בית המשפט קבע כי התבטאויותיו של הנאשם היו מאיימות וכי עבירת האיומים עומדת בעינה, גם אם המאזין לא חש מאוים. באשר לטענת המערער לשכרות, מצא בית המשפט כי על אף שהיו ראיות לכך שהמערער שתה, אין בהן כדי לפגוע ביכולתו להבין את המצב או בשליטתו במעשיו. הסתירות בעדותו והראיות לכך שזכר את פרטי האירועים סתרו את טענתו לשכרות חמורה. משכך, דחה בית המשפט את הטענה כי יש לפטור אותו מאחריות פלילית. בעברו לגזר הדין, דחה בית המשפט את ערעורו של המערער להקלה בעונשו, והסכים עם המשיב כי עונשו של בית משפט קמא היה צודק. המערער הורשע בעבירות חמורות שבדרך כלל היו מסתיימות במאסר. בית המשפט הדגיש את הצורך בעונשים מרתיעים למי שיפגין התנהגות אלימה ופורצת גבולות כלפי גורמי אכיפת החוק, תוך ציטוט תקדימים קודמים. השופט ש' ברלינר הוסיף כי מעשיו של המערער, שכללו מעשה מגונה מפורש במקום ציבורי, מצדיקים הרשעה בעבירה של מעשה מגונה בפומבי, בנוסף ליתר סעיפי האישום. בסופו של דבר, זיכה בית המשפט את המערער מהעבירה של מעשה מגונה בפומבי, אך הרשיע אותו בהתנהגות שאינה הולמת במקום ציבורי, כמו גם ביתר העבירות. גם הערעור על חומרת העונש נדחה, והמערער חויב להתחיל לרצות את עונשו – שלושה חודשי עבודות שירות – במועד קצוב.