ע"פ 5937/94

תקציר

במקרה דנן, המערער הורשע תחילה על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בהחזקת 3.419 גרם הרואין שלא נועד לשימוש עצמי, ובכך יצר חזקה משפטית של סחר כמפורט בסעיף 31(3) לפקודת הסמים המסוכנים, תשל"ג-1973 בכמויות העולות על 0.3 גרם. המערער טען כי צריכתו היומית הגבוהה מצדיקה את כמות ההחזקה, בטענה כי הסמים נועדו לצריכה עצמית, ובתנאי שצריכתו של אחותו, בהוראת אביהם, נתנה לו כסף בידיעה שירכוש סמים. עם זאת, בית משפט קמא מצא את גרסתו בלתי סבירה ודחה את הרציונל, שכן משפחתו הייתה במצוקה כלכלית. השופט י' קדמי, בחוות דעתו החולקת, תמך בהחלטת בית משפט קמא, תוך שהוא מדגיש את היעדר ההוכחה בדבר מקור הכספים הלגיטימי, ובכך שומר על חזקת הסחר. מנגד, השופט צ. א. טל, שדעתו הייתה הקובעת, העדיף את גרסת המערער וטען כי העדות וההקשר המצבי העדיפו שימוש אישי על פני כוונה מסחרית, מה גם שלא ניכרה חלוקת הסם למינונים קטנים רבים כפי שניתן היה לצפות לסחר בבני אדם. טל הציע לזכות מאשמת הסחר, להפחית את ההרשעה להחזקה לצריכה עצמית ולשנות את העונש ל-11 חודשי מאסר בפועל הכוללים עונשי מאסר על תנאי קודמים, עליהם הסכים השופט ש' לוין. לפיכך, הערעור התקבל ברוב דעות, ובכך הפך החלטות קודמות ויישר קו עם הדעה כי הסם הוחזק בעיקר לשימוש עצמי.