ת"א 40906-01-11

תקציר

פסק הדין דן בהתיישנות כטענת סף עיקרית, שאם תתקבל, תביא לדחיית התביעה ללא דיון נוסף. התביעה, שהוגשה על ידי התובעים, מתייחסת לרישום זכויות בחלקות מקרקעין שלטענתם נעשה שלא כדין. הרישומים המדוברים התרחשו בשנים 1957 ו-1959. תקופת ההתיישנות על תביעות מסוג זה היא 25 שנה ולכן התביעה נדחית בעילות אלו שכן הוגשה למעלה מ-50 שנה לאחר עילת התביעה. התובעים טענו כי החריג הנוגע לגילוי מאוחר צריך לחול בעניינם, אך השופטת לא קיבלה טענה זו שכן הם לא הוכיחו כי העובדות לא היו ידועות להם באופן סביר ולא ניתן היה לגלות אותן בזהירות סבירה. בנוסף, התובעים לא הוכיחו כי הוראות חריג המרמה בסעיף 7 לחוק ההתיישנות צריכות לחול בעניינם. מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט עולה כי המנוח, שעליו נרשמו החלקות, ידע על הליכי הפשרה ורישום זכויות המדינה כבר לפני שנים רבות. יתר על כן, השופטת ציינה כי התובעים לא מילאו את חובתם לספק פרטים וראיות מספיקים כדי לתמוך בטענת המרמה שלהם או להוכיח את זכות הבעלות של המנוח בחלקות המדוברות, המהווה תנאי מוקדם לתיקון הרישום על בסיס תרמית. עוד קבע השופט כי עדותם של התובעים לא הייתה משכנעת וכי קיים ספק לגבי טענת הבעלות שלהם. ככלל, גם התביעה נדחתה לגופה: התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה הנדרש לתיקון רישום החלקות, ונקבע כי הרישום על שם המדינה לא הושג במרמה. לבסוף הורה השופט כי כל צד יישא בהוצאותיו ובשכר טרחת עורך דינו, והתביעה נדחתה.